התמדתו של הזיכרון

בפרשת כי-תצא מרובת המצוות, יש לא מעט מצוות שהזיכרון – ההיסטורי או האישי – עומד במרכזן.

כך במישור הפרטי – הקמת שם המת, ארבע כנפות, וכך במישור הלאומי – ענייני היוחסין שבפרשה, והיחס לעמוני, מואבי, מצרי ואדומי – הנובע מן הזיכרון ההיסטורי, לחיוב או לשלילה, של יחס אותם עמים אלינו.

התמדתו של הזיכרון אינה זהה. בעמוני ומואבי, שלא קדמו את ישראל בלחם ובמים – האיסור לבוא בקהל הוא עד עולם, במצרי ואדומי – שלושה דורות בלבד. לאלה נוספת הדרישה שלא לתעב מצרי ואדומי. נכון, יש לנו חשבון היסטורי מורכב איתם, ועדיין – האדומי הוא אחיך, בנו של עשיו, והמצרי – אמנם שיעבד אותך, אבל גר היית בארצו.

הזיכרון ההיסטורי של כל מה שקשור במצרים, ביציאת מצרים, ובמסע בדרך ממצרים, הוא אחד היסודות החוזרים שוב ושוב בתורה, והוא איננו רק עניין קוגניטיבי, אלא מכתיב התנהגויות ומעשים, אישיים ולאומיים. גם עשרת הדברות מתחילות בציווי המכונן: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

ארבע זכירות מפורשות מוזכרות בפרשה שלנו:

"זָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵֽאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם"
"לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה: וְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם … עַל־כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה"
מתנות עניים: "… לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֖ה יִֽהְיֶֽה: וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם…"
"זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵֽאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם… אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּֽחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ…"

בחינת האזכורים מעלה, כי הזיכרון ההיסטורי של מצרים, אינו כרוך דווקא בתחושת העוול, הסבל והרצון לנקמה, אלא דווקא בזיכרון של עמדת החולשה, הקושי והמצוקה.

זיכרון הסבל איננו תובע נקמה, אלא מבקש אחריות: עבד היית במצרים. איך תוכל אתה, שיודע מהו עוול, עושק וחוסר שוויון, להטות את משפט הגר והיתום? איך תוכל אתה, שעבד היית, להשלים עם מחסור של שכבות חלשות בחברה, ולא לדאוג גם להן?

זכירת מעשה עמלק אינה עניין של נקמה. גם לא הרחקת עמונים ומואבים. הרי את המצרים שאחראים לעוול היסטורי גדול הרבה יותר – אסור לתעב.

החשבון ההיסטורי עם עמון ומואב, כמו גם עם עמלק, קשור לאותה נקודה בדיוק: החסד, ומנגד – העוול.

עמלק הוא מי שמייצג את ההפך ממה שתובע זיכרון מצרים – הוא מזנב את הנחשלים, את העייפים ויגעים, הוא מנצל חולשות. אל תהיו עמלק, אומרת לנו התורה. קשיי הדרך אינם הזדמנות לניצול חלשים, אלא לאחריות – זכרו את מרים, ואת התביעה לשמור בדרך לא רק על מעשינו, אלא גם על לשוננו.

(כי תצא תשפ"ג)